על צרכים לא מסופקים ואנשים לא מרוצים.
..."אתה לא עוזר לי"....
...."את לא מבינה אותי"....
נשמע לכם מוכר?
תלונות כאלו מלוות בדרך כלל בכעס ובתסכול רב, הם לרוב נאמרות בצעקות ויוצרות התנגדות מיידית אצל הצד השומע, והתוצאה היא בדרך כלל ויכוח ארוך ומתיש.
תקשורת מהסוג הזה לא רק שלא מקדמת אותנו אל המטרה, אלא מרחיקה אותנו ממנה יותר ויותר. אז מדוע אנחנו משתמשים בה שוב ושוב?
ובכן, כשהיינו תינוקות התקשורת שלנו עם העולם היתה דרך בכי וצעקות. הבנו שאם נצעק ונבכה נקבל את מה שאנחנו צריכים (מזון, חום או אפילו פינוק). כך נולד אצלנו הקשר הלוגי לפיו צעקה/צרחה שווה מילוי הצרכים שלנו על ידי אחרים.
זה לא לגמרי משתנה בבגרותנו, הקשר הלוגי הזה עדיין חי בתוכנו. כשחסר לנו משהו אנחנו כועסים ומתוסכלים, והדרך שלנו לעיתים רבות היא לצרוח או להטיח בכעס את הצורך שלנו בתקווה שהצד השומע יספק לנו אותו.
אבל היום כבוגרים, הצד השני לעיתים קרובות אינו מזהה בצרחה את הצורך. בנוסף, הצרחה כשלעצמה יוצרת אצל השומע התנגדות וכעס.
אז איך אפשר לספק את הצרכים, למנוע את הצרחות ולהיות בני זוג מרוצים הרבה יותר?
הדבר החשוב ביותר שניתן וכדאי לעשות הוא לדבר בצרכים ולא "בצרחות". במקום לבוא בטענה או להטיח תלונה - נציג את הצורך האמיתי שלנו. כך במקום לומר "אתה לא עוזר לי בכלום", אפשר לומר "אני צריך שתסייע לי ב...", במקום לומר "את אף פעם לא מבינה אותי" אפשר לומר "אני צריך שתקשיבי למה שיש לי להגיד". באופן הזה יהיה לנו קל יותר לגייס את הצד השומע לספק לנו את הצורך שלנו ללא כעס (או לפחות לנסות).
זה מצריך מאיתנו בהכרח להתחיל כל משפט ב"אני" ולא "באתה". כך כשאני מדבר על עצמי, על הקושי שלי, על הצורך שלי , במקום להטיח "אתה כך וכך..." – לצד השני קל יותר להקשיב ולהיות פתוח לשמוע באמת מה אני צריך.
אתם עשויים להיות מופתעים מלגלות עד כמה השינוי הקטן הזה באופן שבו נביע את הצורך שלנו – ישנה את התגובה אצל הצד השומע, כי יש משהו בבקשה לעזרה (בניגוד לתלונה) שגורם לנו מייד לרצות להתגייס ולסייע.
Comments